על קצה המזלג – דחיינות חלק 1

M.BA דנה סאיג,  יועצת עסקית ומאמנת

 

הכתבה הופיעה במסגרת המקומון מיתוס

יש לי וידויי קטן. אני דחיינית. כן מה לעשות, גם אני כזאת. לא בכל מקום ולא בכול עניין, אבל בהחלט בכל מה שקשור למשל לניירת. רק המחשבה על הצורך לתייק גורמת לי לחלחלה ומיד למציאת 1,000 סיבות למה עכשיו זה בדיוק הזמן הכי לא טוב למיין ולתייק. קראתי הרבה מאמרים על התמודדות עם דחיינות ובאחר מהם היה כתוב משפט שהרגיז אותי: "TO START, START". (בשביל להתחיל, תתחיל) באמת תודה רבה. אם הייתי מביאה את עצמי להתחיל, הרי שלא הייתי צריכה לקרוא את המאמר, נכון?

 

אז מה באמת עושים? קודם כל אנחנו צריכים להכיר בבעיה, גם להכיר בכך שהבעיה היא דחיינות וגם להכיר בכך שדחיינות היא בעיה. לעיתים אנו אומרים "נו אז לא נורא אני אתייק בעוד שבוע מה זה כבר משנה?" ואז כשמסדרים את הניירת מגלים איזה תשלום ששכחנו ומועדו עבר כבר. או לחילופין אנחנו דוחים איזה תיקון קטן כי "זה שטויות ולא רציני ולא יקרה כלום אם הצינור יטפטף עוד כמה ימים" ואז מגלים שהצינור התפוצץ והנזק עכשיו הרבה יותר גדול. אצל הרבה נשים (וסליחה על השוביניזם) ישנה המחשבה אז מה אם הנורה האדומה של הדלק דולקת? יש עוד מיכל רזרבי ואז כמובן שמגיעה סתימת הדלק וכולי וכולי. תמיד יש מחיר לדחיינות לפעמים הוא "שווה" את זה ובד"כ לא.

 

הדחיינות מתחלקת לשני סוגים עיקריים: דחיינות כאסטרטגיה להתמודדות ודחיינות כאסטרטגיה לחוסר התמודדות. לסוג הראשון שייכים כל אלה שפועלים הכי טוב תחת לחץ. אני אדחה את הלימוד למבחן עד הרגע האחרון ואז בלילה לפני, אני אטחן את כל החומר בלי מריחות ובזבוז זמן. אני אתחיל להכין עבודה יום לפני ההגשה ואז יבואו לי הרעיונות הכי יצירתיים וכדומה. במקרה כזה אין שום הכרח להתמודד עם הדחיינות אלה להכיר בכך שזו הדרך בה אני פועל הכי טוב, לדעת מראש מתי ה"דד ליין" ולפנות את הזמן סביבו כך שבאמת אספיק לעשות הכל. בהמשך אפשר לפתח את זה כשיטה להנעה – עבור כל פעולה שאני צריכה לבצע אני אתחייב למועד לביצוע מול אדם אחר וכך תמיד יהיו לי "דד ליינים" והדברים יזרמו.

 

הבעיה הקשה היא כמובן אצל השייכים לקבוצה השנייה – אלא שדוחים כדי לא להתמודד: רע לי בעבודה אבל אני דוחה את השיחה עם הבוס כי אני מפחדת שהוא יפטר אותי. יש לי רעיון לסטארט אפ ואני לא עושה כלום כי אני מפחדת להיכשל. הרבה פעמים הדחיינות מתחבאת מתחת לכל מיני תירוצים "לגיטימיים" – אני לא אעשה עכשיו דוקטורט כי יש לי 4 ילדים קטנים בבית... נשמע הגיוני נכון? אבל האמת היא שמה שעוצר אותי זה הפחד להיכשל ולא הילדים ולכן אני דוחה את הדוקטורט לאחרי שהילדים יגדלו, אבל אז כמובן תהיה "סיבה" אחרת וכאן מסתתרת הדחיינות.

 

אז חזרנו לשאלה המקורית מה עושים? קודם כל את שלב הפיתרון בואו נדחה לכתבה הבאה... אבל כדי שתגיעו אליה מוכנים הנה שתי שאלות מרכזיות למחשבה: איפה אני דחיין (מהסוג השני) בחיי? מה הפחדים איתם אני לא מתמודד שעומדים מאחורי הדחיינות?

 

אם יש לכם שאלות נוספות לגבי התמודדות עם דחיינות, אתם מוזמנים לפנות אלינו באמצעות הצור קשר באתר.

על קצה המזלג, דחיינות חלק 2 - דנה סאיג